יום ראשון, הראשון של יוני. שוק הפשפשים במאוארפארק (Flohmarkt am MauerPark) בשכונת פרנצלאואר ברג המקסימה, בברלין. אני מסתובב בין מאות הדוכנים, שיש בהם הכל מכל. השמש עוד זורחת (תיכף השמיים יתקדרו ויתחיל הגשם האירופאי הזה, שממשיך עד הבוקר, אבל עדיין לא ידעתי זאת), הבירה טובה, האנשים יפים ונחמדים.
לפתע, בסוף אחת המבואות המקורות, נחה עיני על כמה ארגזים על הרצפה. אני מתקרב, ורואה שמדובר בתצלומים ישנים. באלפיהם. כל ארגז מלא עד גדותיו בצילומים שונים, מתקופות שונות, והם למכירה. צילומים מכל מיני סוגים, רובם ככולם בשחור-לבן: תמונות משפחתיות מחופשה באיזה כפר בהרים, ארוחה משפחתית לאור נרות, ילדים בסיימם את בית הספר, תמונות חתונה, רגעי אושר אחרים, גלויות ממחוזות נופש עם ברכות נרגשות (כנראה), זיכרונות. פיסות חיים… התחושה מוזרה בהתחלה – מה זה עושה כאן? חיים שלמים של אנשים מוטלים כאן לצפייה לכל עין. אבל אי-אפשר לעמוד בפיתוי, ואני כורע על ברכי ומתחיל לנבור בתמונות.
מי מכיר את החור שבתמונה
התמונה הראשונה שגורמת לי לפרפור קל, היא זו שאני מוצא די מהר, קרוב לראש הערימה – ארבעה ילדים – שני בנים, שתי בנות – סביב שולחן, שנמצא במרפסת כפרית בתוך יער, ובאמצע ראש אחד גזור. רואים את סימן המספריים האלכסוני המגיע מחלקה העליון של התמונה, ואז העיגול במקום הפנים החסרות. מי היתה בעלת הפנים שנגזרו? ומדוע מישהו רצה להוציאה מהתמונה – מהזכרון, מהנצח? אני נזכר בקטע מתוך "לזכור ולשכוח" של דן בן-אמוץ, שם הוא רואה תמונה כזו, שבה חסרים פניו של חייל גרמני בתמונה משפחתית, והוא מייד מניח שמדובר ברצון של בני המשפחה למחוק את זכרון הדוד שהיה חייל בורמאכט. הבושה. ההדחקה ההכרחית, שהיא זו המאפשרת בכלל את המשך החיים הגרמניים שאחרי המלחמה.
או שאולי היתה זו משפחה של נרדפי המשטר הקומוניסטי, שנאלצו למחוק מתמונת חייהם מישהי שהיתה מאוחר יותר מבוקשת לחקירה, או להיפך – ששיתפה פעולה עם המשטר וזו דרכם להתנער ממנה? ואולי הכל יותר פשוט, יותר בנאלי. חיים רגילים של ילדה, שלא אהבה איך שהיא נראתה בשנים האלה, עם המשקפיים והגשר בשיניים והצמות שאמא הכריחה אותה לעשות, אז לאות מחאה גזרה את עצמה מהתמונה… או אולי היתה הילדה החסרה אהבתו הנכזבת של אחד משני הבנים שבתמונה, וזה קרה שם, בטיול הזה ליער ההוא. ואח"כ, כשקיבל את התמונה, לא יכול היה לשאת את מבטה היפה והישיר הזה אל המצלמה, ובהחלטה של רגע גזר אותה ואת זכרה מהתמונה ומחייו.
אם הייתי סופר, משורר או במאי הייתי עושה מזה כבר משהו, רק מהתמונה הזו. יש בה כח עצום, בנוכחות הנעדרת הזו. נוכחת-נפקדת, וחיה ומשרה על התמונה והצופים בה יותר מאשר כל הפנים הניראות.
והנה התמונה הזו, שאני מייד מזהה – היא מוכרת לי מאוד, הזוג הזה שהולך ככה, במיטב מחלצותיהם, יד ביד, בתמונה כאילו-ספונטנית אך ברור שמבוימת היטב (המצלמות של אז לא יכלו לקלוט תנועה מהירה בכזו איכות). הרי לסבא וסבתא יש תמונה ממש כזו! מיום הנישואים שלהם, יוצאים יד ביד מבית העירייה בקרקוב, ערב העלייה לארץ, אי-שם באמצע שנות השלושים, בפולין שלפני התופת. (אגב – שמתי לב לאחרונה לזילות של ביטויי זוועה בשיח הישראלי-העממי. כשכל פיצוץ עם הרוגים זוכה לכינוי "פיגוע תופת", מה נאמר על בור הריגה של 38,000 איש? או על רכבות שרוב נוסעיהם מתים מחנק עוד לפני הגעתם ל"יעד"? סוגר סוגריים). אבל אלה לא הם, וכנראה שלכל אחד יש סבא וסבתא עם תמונה דומה…
אני נזכר בשורה מתוך השיר Cemetery Gates של הסמית'ס – All those people, all those lives, where are they now?
מי היו האנשים האלה? ומדוע הם (או בני משפחותיהם) זרקו את התמונות האלו? האם יכול להיות ש… בכל זאת, הרי זו גרמניה. על רבות מהתמונות יש תאריכים של אחרי המלחמה – 1962, 1971… אבל על הרוב אין, והן נראות מאוד ישנות, הקטנות האלה, עם המסגרת המשוננת, אלה שאני מכיר מסבא וסבתא… אז מי האנשים האלה? מה קרה להם בהמשך? אולי הם אלה שהלכו ולא שבו, או אולי הם אלה ששלחו אותם לשם?
מה הם הפכו להיות? האם הם הגשימו את חלומותיהם, או שהם נגדעו באיבם, עוד לפני ש"יזכו" להתאכזב מחוסר ההגשמה הטבעי השמור לאלו שאינם מתים צעירים? האם הם האריכו ימים?
האם התביישו במה שהפכו להיות?
ואולי התמונות הישנות פחות, משנות החמישים, הששים והשבעים, קשורות למשטר האימים שהחליף את המשטר הרצחני ההוא? איפה כל האנשים האלה? מה עלה בגורלם?
והבלרינה הקטנה הזו – כמה היא התרגשה בודאי לקראת התמונה הזו. וכמה מאושרת היא היתה לראות את עצמה כך, מבצעת את התנועה המושלמת, בדיוק כשהצלם לוחץ על הכפתור. איך הגיעה תמונה הזו לכאן? אני ממשיך להרים תמונה ועוד תמונה, מרגיש בו-זמנית אשמה על החדירה הזו לחיים של אחרים שכלל אינני מכיר, ועם זאת דחף וסקרנות להמשיך ולהמשיך. אני מקבל חיזוק כשאני רואה עוד תייר שעושה כמוני, ועוד כשאשתו ובנו הקטן צופים בו, אז בכלל. בטח אמריקני, אני אומר לעצמי, הגסים והקולניים האלה… (כאן אמור לבוא סמיילי עם קריצה. הומור-עצמי, קוראים לזה. משהו שמאוד חסר לאמריקנים, אגב).
וגם לכלבים יש משפחות שאוהבות אותם, ילדים שהם לעיתים כל עולמם. כלבים נאמנים, מסורים, שמתחברים לבני אדם באופן הכי קרוב לאהבה טהורה שאני מכיר. רוב הכלבים שראיתי בברלין הם – איך לא – רועים גרמניים. "כלבי זאב", אצילים ויפיפיים, אך גם הם נתקבעו אצלנו בזכרון הקולקטיבי ככלבים ש ל ה ם, שהיו אכזריים במיוחד, שרחרחו ומצאו את מחילות המסתור, שקיבלו את האוכל עוד לפני האסירים… והנה גם כאן, הכלב מישיר מבטו אל המצלמה, כששני הילדים מימינו ומשאלו. הוא במרכז, הוא הנושא של התמונה, הוא גיבור הסיפור שלהם. הם יצאו ליער לטייל איתו, הם ביקשו במיוחד מהצלם (אבא? דוד?) שיצלם אותם עם כלבם האהוב. ואני חושב – מה קרה להם בהמשך? ומי חי יותר, בסופו של דבר – הכלב או הילדים?
והתמונה הזו, שאני קורא לה ביני לבין עצמי "ועידת המפלגה", שכן אני מוכן להמר על כך שצולמה באיזה כנס מקצועי של המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית. תראו את האחידות הזו, הענייניות האפורה ונטולת הזוהר הזו. על כל שולחן – כוס ובקבוק. בסדר הזה. הועד הפועל מתכנס. מעניין מה היה על סדר היום.
ומהו התקליטון שהיא מחזיקה? באיזו מסיבה זה צולם?
איך לצלם פצצת אטום
אם כבר אנחנו בברלין, אז הנה המלצה לא-שגרתית לתערוכה חזקה מאוד שיצא לי לראות.
״המוזיאון לצילום״ (Museum für Fotografie), הממוקם בצמוד לתחנת הרכבת הגדולה ״הגן הזואולוגי״, הוא משכן הקבע של "קרן הלמוט ניוטון", ומציג בשתי הקומות הראשונות שלו את עבודותיו המרשימות של צלם האופנה יליד ברלין החצי-יהודי הזה, שנהרג בתאונת דרכים ב – 2004. ניוטון, כידוע, פרץ דרכים באופן שבו שילב בצילומיו תחומים כמו אופנה, סקס פרובוקטיבי, זוהר של כוכבי תרבות ודקדנס, והכל דרך עין חדה, משחקי אור מדויקים וקומפוזיציה מושלמת.
אבל לא עליו אני מספר. אחרי שתי הקומות האלה, עליתי לקומה השלישית של התערוכה המתחלפת, שם מציגה בימים אלו תערוכה שאינה יכולה להיות מנוגדת יותר באווירתה לנהנתנות והזוהר הניוטוני.
התערוכה נקראת המטמורפוזה של יפאן אחרי המלחמה: 1945-1964". 123 צילומים של 11 צלמים יפאניים, אשר תיעדו כל אחד בנפרד את 20 השנים הראשונות של יפאן החדשה, הקמה מהריסותיה ועוברת תהליך לא פשוט ומרתק של פרידה מהמסורת ומודרניזציה מואצת. מעניין מאוד לראות איך יפאן, המוכרת בכמה עשורים האחרונים לכל אזרח מערבי בעיקר בזכות הטכנולוגיה העילית שלה, אורח החיים האולטרא-מודרני וההצלחה הכלכלית הפנומנאלית (לפחות עד שנות התשעים), היתה אך לפני כמה עשורים במצב של חורבן מוחלט, עוני מחריד, רעב ומחסור. התערוכה מחולקת לשלוש תקופות:
The Aftermath of War, Between Tradition and Modernity, Towards a New Japan.
החלק הראשון, המתאר את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה, היה המעניין ביותר, ובו כמה תמונות קשות לעיכול אך חזקות ביותר מבחינה אמנותית. הצלמים תפסו בעין מצלמתם הרגישה תמונות חיים המביעות כל-כך הרבה – ייאוש, עליבות, היאחזות במעט שיש, תקוה, שמחה, השפלה. אנשים שאיבדו הכל ובכל זאת מנסים לשרוד. תמונה של "באר" מאולתר בתוך מבנה נטוש קטנטן שנראה כמו תא שירותים נייד, ומחוץ לו "מארחת" יפאנית לבושה בפאר זול עד כמה שיכלה לארגן לעצמה – למען החיילים האמריקנים, כמובן, שצריכים גם לבלות בערב. ילדים בני שלוש-ארבע קשורים לעמוד ברחוב ומקבצים נדבות. חיילים משוחררים שחוזרים הביתה – תראו את הפנים השמחות האלה, האושר הצרוף על זה שהם שרדו, וזה נגמר…
אבל הבית אליו הם חוזרים הוא הרוס, חרב, ואת זה הם עדיין לא יודעים. רק כמה תמונות אחר-כך רואים חייל השב הביתה, עם חגור, נשק ושק-שינה מגולגל על גבו, צופה לעבר צריף מתמוטט שהיה ביתו. המדינה כולה נראית נואשת, עלובה – אך מתוך הנקודה הנמוכה הזו צמחה גם תקוה ואנרגיה עצומה לשינוי, לשיקום, לבנייה של עתיד חדש. ראו את השחקניות האלה, מתאמנות על גג בניין התיאטרון. החיים חייבים להמשיך, ותוך 20 שנה, עם סיוע אמריקני נרחב, כמובן, הם בנו אומה חדשה מתוך הריסותיה של יפאן הישנה.
חדר נוסף ונפרד בתערוכה הזו, נושא את הכותרת The A-Bomb. לא תראו כאן את הצילומים הקלאסיים של הירושימה ונגאסקי לאחר ההפצצות – אלה כבר מוכרים וידועים. מה שרואים בחדר הזה, וזה די מדהים כשאתה קולט את זה אחרי כמה מבטים, הן תמונות של הצבא האמריקני (על רבות מהן עוד מופיע הסיווג Top Secret) המתעדות ניסויים בפצצות אטום שנערכו במקומות שונים – החל מהניסויים שלפני הטלת הפצצות, ב – 1945, דרך ניסויים רבים שנערכו בשנות החמישים והשישים המוקדמות. רובם במקומות אקזוטיים באוקיאנוס השקט כגון איי ביקיני ו – Christmas Islands… מיקומה של תערוכה קטנה זו בתוך אולם התערוכה המתארת את תוצאות המלחמה ביפאן ההרוסה, מעניק לה הקשר מבעית במיוחד.
אלה תמונות הזויות. מסתבר שאין דבר פוטוגני יותר מפטריה גרעינית המתנשאת מעל ים כחול, כשברקע, מנקודת מבטו של המצלם, רואים חוף פסטורלי עם עצי דקל, שמשיות וכסאות נוח.
על קיר אחד מופיעה סדרת צילומים עם הפרש של שניה ביניהם, המתארים את כל שלבי היתמרות הענן הפטרייתי הידוע והמרשים. הרצף הזה הזכיר לי את התמונות שצילמתי בפארק יילוסטון, של התפרצות הגייזר "הזקן הנאמן", בשלבים… או תמונה שצולמה ממטוס, בדיוק מעל הפטרייה.
רוב התמונות בשחור-לבן, אך יש גם צבעוניות, מרשימות מאוד, ותמונות של הצלמים בפעולה.
לאחר מכן, בחנות המוזיאון, חיפשתי את קטלוג התערוכה היפאנית, ולפתע הבחנתי באחד המדפים בספר בעל הכותרת המטרידה בבנאליותה –
How to Photograph an Atomic Bomb. הכותרת אינה קריצה. זהו ספר המתאר, ברצינות רבה, את האמנות שבתהליך הצילום של פצצת אטום. הצבא האמריקני, מסתבר, השקיע לא מעט מחשבה ופרקטיקה בהכשרת צלמים למשימה המאוד-ייחודית הזו. כנראה שהבוהק האדיר והמאפיינים האחרים של הפצצה, הצריכו שליטה ומיומנות מיוחדת על-מנת לייצר תמונות איכותיות, ויש כאן שרטוטים מדוייקים של זוויות חשיפה מומלצות, פרטים טכניים שונים, וכמובן אינספור צילומים של התפוצצויות אטומיות בשלבים שונים, שהצלמים האמריקנים המוכשרים הצליחו להנציח.
אם כן, גם פצצת אטום צריך לדעת לצלם!
אכן, כמה מרתקת, נוראה, הזויה ובלתי-נתפסת לעיתים, היתה המאה העשרים.
Watching the Wheels 