הקיץ הגיע ואיתו החום, הלחות, היתושים וגם כמובן – הטיולים והחופשות המשפחתיות. בקרוב תוצף הרשת החברתית בתמונות משגעות ממקומות קסומים, עם ילדים צוחקים והורים מאושרים. זה נהדר ונפלא, בלי ציניות. אולם מזה כמה שנים עולה בי ההרהור אודות האינטנסיביות והתשוקה שבה עוסקים רבים מבני ארצנו ב"צבירת החוויות" הזו, תוך-כדי שימוש בהסברים המוחצים – "הילדים יזכרו את זה לכל החיים (נניח), "זה פותח להם את הראש לתרבויות אחרות" (גם זה אולי נכון) ועוד. חשבתי על-כך כשמצאתי את עצמי באחה"צ שקט אחד השבוע, שוטף כלים במטבח, בלי מוסיקה אפילו – רק שקשוק הצלחות וזרם המים, אחד מהבנים ישן בסלון, השני קרא ספר בחדר והגדולה ישנה אף היא בחדרה. השלווה הזו היתה נהדרת, אבל מייד ניעור איזה קול פנימי שאומר – רגע, מה זה הכלום הזה, הם לא אמורים לעשות עכשיו משהו – לטייל, ללכת לאיזה חוג, להתאמן בפסנתר, לשחות בבריכה, לטפס על גבעה, לראות תערוכה? אז זהו, שלא.
כמה הצפת חושים יש בפעלתנות המיותרת הזו. היכרתי הורים שהיה להם לו"ז מדוקדק לכל חופשה, כולל החופש הגדול – בכל יום, מה בדיוק עושים, לאן מטיילים. רק שחס וחלילה לא יהיה יום "מבוזבז". שלא יהיה שקט. ראיתי את הילדים שלהם אחרי כמה שבועות כאלה, סחוטים ומותשים, הלומי "חוויות מעשירות" שבאיזשהו שלב הפכו כבר לסרט-נע חסר ייחוד וריגוש. סף הגרייה רק עולה ועולה, והאפקט הרגשי נשאר זהה אם לא פחות מכך – קהות ואדישות. יותר מאשר הם עושים זאת בשביל הילדים, עושים זאת חלק מההורים כדי להשקיט רגשות אשם (על התמסרות לעבודה במקום לילדים) וחלקם מתוך איזושהיא אמונה המפומפמת להם על ידי התרבות בה אנו חיים – שכדי להכין את הילדים לחיים המאתגרים שהעידן הטכנולוגי והגלובלי הזה מזמן להם, הם צריכים לצייד אותם בכמה שיותר. כמה שיותר מה? זו השאלה. עוד טיול בחו"ל או עוד מורה פרטית לאנגלית בכיתה א' (כן, גם זו מגמה הפושה לאחרונה באזורי המחייה שלנו) הם שיכינו אותם לחיים? הם אלו שיפצו על החסכים האחרים, בדמויות הוריות נוכחות ומכילות? האם זה יכול לבוא במקום הורים שאפשר ממש לדבר איתם גם בחמש אחה"צ, והם מסתכלים עליך ומתרכזים בך באופן מלא ולא מציצים כל רגע לטלפון או למסך אחר לבדוק מייל?
"אז איפה אתם הקיץ?" שואלים האנשים איש את רעהו בעונה זו. השאלה למה בכלל לנסוע כבר לא מופיעה כלל. וכשהתשובה היא "נשארים בארץ", מתלווה לכך סוג של מבוכה בלתי-מוסברת משני הצדדים. ראיתי ילדים הנהנים מרביצה שלווה על חוף ים, או מדורה לילית בהר בנגב, ומתמלאים מהן לעיתים הרבה יותר מחופשה מלאת אטרקציות בחו"ל, העולה להוריהם פי 30 לפחות.
כשחשבתי על המירוץ הזה אחר החוויה האולטימטיבית, נזכרתי בניתוח המבריק שקראתי לאחרונה, של מיתוסים משותפים המעצבים את תודעתנו, ובפרט השילוב בין צרכנות למיתוס הרומנטי.
מיתוס הצרכנות הרומנטית
בספרו "קיצור תולדות האנושות" מתייחס יובל נח הררי לצמיחתם של המיתוסים והסדרים המדומיינים בהיסטוריה האנושית. הרצונות היקרים ביותר לליבנו, אלו שאנחנו חושבים שהם נחלתנו העצמאית והחופשית, מעוצבים למעשה ע"י מיתוסים רומנטיים, לאומיים, קפיטליסטיים והומניסטיים שהחלו להיווצר לפני למעלה ממאתיים שנה. כשחבר מייעץ לך "לעשות מה שלבך אומר לך", הוא משתמש במנטרה שהושתלה בתודעה שלנו ע"י המיתולוגיה הרומנטית של המאה ה-19 והתרבות הצרכנית של המאה ה – 20. ברור שחברות מסחריות עושות בכך שימוש נרחב, כמו חברת קוקה-קולה למשל, המשווקת את משקה הדיאט שלה תחת הסיסמה: "Do What Feels Good". אפילו מה שנראה לבני-אדם כרצונות אגואיסטיים לחלוטין, מתוכנתים בדרך-כלל ע"י הסדר המדומיין הקולקטיבי. הסיבה לכך שאנשים בימינו בכל-זאת מוציאים הון רב על נסיעות לחו"ל, מסביר הררי, היא שהם מאמינים אדוקים במיתוסים של הצרכנות הרומנטית (Romantic Consumerism).
"הצרכנות הרומנטית היא שילוב בין שתי אמונות מאוד דומיננטיות בעולם המערבי בן ימינו: הצרכנות מצד אחד, והאידיאולוגיה הרומנטית מצד שני. האידיאולוגיה הרומנטית מספרת לנו שכדי להכיר את עצמנו ואת העולם, וכדי לפתח למקסימום את הפוטנציאל האנושי שלנו, עלינו לחוות מגוון רחב ככל האפשר של חוויות. עלינו להתנסות במגוון מערכות יחסים; לפתוח את עצמנו למגוון רחב של רגשות; לבחון את התנהגותנו במגוון רחב של מצבים; לטעום מאכלים מסוגים שונים; ללמוד להעריך מוסיקה מסגנונות שונים וכיוצא באלה. אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת היא לשבור את שגרת היומיום, לנסוע לבקר בארצות שונות, ו"לחוות" את התרבות, את המנהגים, את הריחות ואת הטעמים של עמים אחרים. כל חיינו אנו שומעים שוב ושוב מיתוסים רומנטיים על "איך חוויה חדשה ויוצאת דופן פתחה לי את העיניים ושינתה לי את החיים".
קספר דוד פרידריך, "הטייל מעל לים הערפילים", 1818. אחד מסמליה של התקופה הרומנטית באמנות.
"הצרכנות מצידה טוענת שכדי להיות מאושרים עלינו לצרוך כמה שיותר מוצרים ושירותים. אם משהו חסר לנו בחיים, אם משהו רע לנו בחיים, אם משהו לא מסתדר לנו בחיים – כנראה שאנחנו צריכים לקנות איזשהוא מוצר (מכונית, בגד חדש, מזון אורגני) או לקנות איזשהוא שירות (עוזרת בית, טיפול זוגי, סדנת יוגה). כל פרסומת בת עשרים שניות בטלוויזיה היא אגדה קטנה נוספת על איך צריכה של מוצר או שירות תעשה את חיינו טובים יותר.
"הרומנטיקה, אשר מעודדת גיוון", ממשיך הררי, "משתלבת בצורה מושלמת עם הצרכנות, אשר מעודדת צריכה. השילוב ביניהן יוצר שוק אינסופי של "חוויות", שעליו מבוססת תעשיית התיירות המודרנית. תעשיית התיירות מוכרת לנו לא כרטיסי טיסה ובתי מלון אלא "חוויות". פריז איננה עיר אלא חוויה. הודו איננה ארץ אלא חוויה מסוג אחר. סקי באלפים איננו ספורט אלא חוויה מסוג שלישי. צריכתן של חוויות אלו אמורה לעשות אותנו מאושרים יותר, מתוחכמים יותר ורחבי אופקים יותר."
קצת פחות זה קצת יותר
וכך אנו קוראים המלצות של טיילים אחרים, על מקומות או מאכלים או פעילויות, ומקבלים מהם בעצם תיאור של החוויה ה"אותנטית" אותה עברו. אח"כ רואים אנשים אחרים הנוסעים לאותו מעיין קסום ברמת הגולן או לאותה מסעדה נידחת בכפר בהרי האפנינים, בנסיון לשחזר את ה"חוויה" עליה קראו בהתלהבות באיזה אתר אינטרנט. האכזבה כמובן צפויה מראש כיוון שאין דרך לשחזר חוויה של מישהו אחר. חוויה אינה עניין של מקום או של נוף או של מאכל. היא סובייקטיבית לחלוטין ויכולה להתרחש בעצמה גם בלי לצאת מקירות הבית או גבולות המדינה.
בהקשר הישראלי, אני תוהה אם יש בנסיעות הללו גם אלמנט של "כיבוש", של "סימון וי" על עוד יעד שכבשו רגלינו. הצרפתי יחזור וואקאנס אחר וואקאנס לאותה בקתה באלפים או לאותה וילה בריביירה או לאותו חוף באי הקריבי. ואילו הישראלי המצוי, למרות שאמר בטיול הקודם "חייבים לחזור לפה מתישהוא", בד"כ ימצא את עצמו כל קיץ במקום אחר. למה? כי צריך "להספיק", לצבור, לסמן וי. לחזור לאותו מקום זה משעמם, לגלות מקומות חדשים זה מרגש. להיות נוכח במקום אחד, להכיר אותו, להתעמק בו – זה גדול עלינו. אנו מדלגים מעניין לעניין, מאדם לאדם, ממקום למקום. ולא מכים שורש. כאילו הגלות מעולם לא יצאה מאיתנו.
ובחזרה לעניין ההצפה החושית – אנו חיים בעידן הרעש. אינספור מראות, צלילים וגירויים אחרים מתקיפים את חושינו ותודעתנו מבוקר עד ערב. אנו צרכנים כפייתיים של מידע, שלרובו אין כל ערך ממשי או רלבנטיות לרווחתנו הפיסית והנפשית, והסמארטפונים המחוברים תדיר לרשת העצבית של העולם מקצינים עוד יותר את התופעה הזו. זה לא עושה אותנו מאושרים יותר, זה ברור. אגב, מחקרים עדכניים מראים שזה גם לא הופך אותנו לחכמים יותר, אלא להיפך. יכולת ההתמקדות בדבר אחד, ההתרכזות במחשבה והתעמקות בה – אלה הולכות ונעלמות. דעתנו מוסחת בקלות והילדים מתרגלים לאבד סבלנות לנוכח התסכול הקטן ביותר. אולי כדאי להציף קצת פחות, ולתת לנפש האנושית לייצר לעצמה חוויה פנימית, ולא רק להיות תלויה בהזנה מתמדת מן החוץ.
כן, חבל שהקיץ לא ניסע לטיול משפחתי בחו"ל, בשל אילוצים כלכליים ואחרים. אנחנו אוהבים מאוד לטייל ולצאת מגבולות הארץ המהבילה של יולי-אוגוסט, והילדים בטוח היו נהנים. אבל ייתכן והאלטרנטיבה לא כל-כך נוראה. אחד הטיעונים הנפוצים שאני שומע בעד נסיעה משפחתית הוא "הילדים כבר משתגעים בבית…". גם אנחנו חושבים כך לפעמים, אבל מופתעים כל פעם מחדש לגלות עד כמה יצירתיים הם הילדים שלנו כשהם צריכים להעסיק את עצמם ללא גירויים חיצוניים – מציירים, ממציאים עולמות חדשים וכותבים סיפורים, ממחיזים הצגות ומופיעים עם תלבושות בסלון, שרים ומנגנים.
ותמיד אפשר ללכת לים. או לפיקניק בפארק.
וויליאם קיי בלקלוק, "מסיבת פיקניק", 1917. לפעמים זה כל מה שצריך
או כמו שליפא העגלון היה אומר – "שקצת פחות זה קצת יותר"…
שתהיה חופשה נעימה!
Watching the Wheels 