ההנאה שבאיטיות

הקיץ הגיע ואיתו החום, הלחות, היתושים וגם כמובן – הטיולים והחופשות המשפחתיות. בקרוב תוצף הרשת החברתית בתמונות משגעות ממקומות קסומים, עם ילדים צוחקים והורים מאושרים. זה נהדר ונפלא, בלי ציניות. אולם מזה כמה שנים עולה בי ההרהור אודות האינטנסיביות והתשוקה שבה עוסקים רבים מבני ארצנו ב"צבירת החוויות" הזו, תוך-כדי שימוש בהסברים המוחצים – "הילדים יזכרו את זה לכל החיים (נניח), "זה פותח להם את הראש לתרבויות אחרות" (גם זה אולי נכון) ועוד. חשבתי על-כך כשמצאתי את עצמי באחה"צ שקט אחד השבוע, שוטף כלים במטבח, בלי מוסיקה אפילו – רק שקשוק הצלחות וזרם המים, אחד מהבנים ישן בסלון, השני קרא ספר בחדר והגדולה ישנה אף היא בחדרה. השלווה הזו היתה נהדרת, אבל מייד ניעור איזה קול פנימי שאומר – רגע, מה זה הכלום הזה, הם לא אמורים לעשות עכשיו משהו – לטייל, ללכת לאיזה חוג, להתאמן בפסנתר, לשחות בבריכה, לטפס על גבעה, לראות תערוכה? אז זהו, שלא.

כמה הצפת חושים יש בפעלתנות המיותרת הזו. היכרתי הורים שהיה להם לו"ז מדוקדק לכל חופשה, כולל החופש הגדול – בכל יום, מה בדיוק עושים, לאן מטיילים. רק שחס וחלילה לא יהיה יום "מבוזבז". שלא יהיה שקט. ראיתי את הילדים שלהם אחרי כמה שבועות כאלה, סחוטים ומותשים, הלומי "חוויות מעשירות" שבאיזשהו שלב הפכו כבר לסרט-נע חסר ייחוד וריגוש. סף הגרייה רק עולה ועולה, והאפקט הרגשי נשאר זהה אם לא פחות מכך – קהות ואדישות.  יותר מאשר הם עושים זאת בשביל הילדים, עושים זאת חלק מההורים כדי להשקיט רגשות אשם (על התמסרות לעבודה במקום לילדים) וחלקם מתוך איזושהיא אמונה המפומפמת להם על ידי התרבות בה אנו חיים – שכדי להכין את הילדים לחיים המאתגרים שהעידן הטכנולוגי והגלובלי הזה מזמן להם, הם צריכים לצייד אותם בכמה שיותר. כמה שיותר מה? זו השאלה. עוד טיול בחו"ל או עוד מורה פרטית לאנגלית בכיתה א' (כן, גם זו מגמה הפושה לאחרונה באזורי המחייה שלנו) הם שיכינו אותם לחיים?   הם אלו שיפצו על החסכים האחרים, בדמויות הוריות נוכחות ומכילות?  האם זה יכול לבוא במקום הורים שאפשר ממש לדבר איתם גם בחמש אחה"צ, והם מסתכלים עליך ומתרכזים בך באופן מלא ולא מציצים כל רגע לטלפון או למסך אחר לבדוק מייל?  

"אז איפה אתם הקיץ?" שואלים האנשים איש את רעהו בעונה זו. השאלה למה בכלל לנסוע כבר לא מופיעה כלל. וכשהתשובה היא "נשארים בארץ", מתלווה לכך סוג של מבוכה בלתי-מוסברת משני הצדדים.   ראיתי ילדים הנהנים מרביצה שלווה על חוף ים, או מדורה לילית בהר בנגב, ומתמלאים מהן לעיתים הרבה יותר מחופשה מלאת אטרקציות בחו"ל, העולה להוריהם פי 30 לפחות.
כשחשבתי על המירוץ הזה אחר החוויה האולטימטיבית, נזכרתי בניתוח המבריק שקראתי לאחרונה, של מיתוסים משותפים המעצבים את תודעתנו, ובפרט השילוב בין צרכנות למיתוס הרומנטי.

מיתוס הצרכנות הרומנטית

בספרו "קיצור תולדות האנושות" מתייחס יובל נח הררי לצמיחתם של המיתוסים והסדרים המדומיינים בהיסטוריה האנושית. הרצונות היקרים ביותר לליבנו, אלו שאנחנו חושבים שהם נחלתנו העצמאית והחופשית, מעוצבים למעשה ע"י מיתוסים רומנטיים, לאומיים, קפיטליסטיים והומניסטיים שהחלו להיווצר לפני למעלה ממאתיים שנה. כשחבר מייעץ לך "לעשות מה שלבך אומר לך", הוא משתמש במנטרה שהושתלה בתודעה שלנו ע"י המיתולוגיה הרומנטית של המאה ה-19 והתרבות הצרכנית של המאה ה – 20. ברור שחברות מסחריות עושות בכך שימוש נרחב, כמו חברת קוקה-קולה למשל, המשווקת את משקה הדיאט שלה תחת הסיסמה:  "Do What Feels Good".   אפילו מה שנראה לבני-אדם כרצונות אגואיסטיים לחלוטין, מתוכנתים בדרך-כלל ע"י הסדר המדומיין הקולקטיבי.   הסיבה לכך שאנשים בימינו בכל-זאת מוציאים הון רב על נסיעות לחו"ל, מסביר הררי, היא שהם מאמינים אדוקים במיתוסים של הצרכנות הרומנטית (Romantic Consumerism).

"הצרכנות הרומנטית היא שילוב בין שתי אמונות מאוד דומיננטיות בעולם המערבי בן ימינו: הצרכנות מצד אחד, והאידיאולוגיה הרומנטית מצד שני. האידיאולוגיה הרומנטית מספרת לנו שכדי להכיר את עצמנו ואת העולם, וכדי לפתח למקסימום את הפוטנציאל האנושי שלנו, עלינו לחוות מגוון רחב ככל האפשר של חוויות. עלינו להתנסות במגוון מערכות יחסים; לפתוח את עצמנו למגוון רחב של רגשות; לבחון את התנהגותנו במגוון רחב של מצבים; לטעום מאכלים מסוגים שונים; ללמוד להעריך מוסיקה מסגנונות שונים וכיוצא באלה. אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת היא לשבור את שגרת היומיום, לנסוע לבקר בארצות שונות, ו"לחוות" את התרבות, את המנהגים, את הריחות ואת הטעמים של עמים אחרים. כל חיינו אנו שומעים שוב ושוב מיתוסים רומנטיים על "איך חוויה חדשה ויוצאת דופן פתחה לי את העיניים ושינתה לי את החיים". 

Caspar_David_Friedrich_-_Der_Wanderer_über_dem_Nebelmeer

קספר דוד פרידריך, "הטייל מעל לים הערפילים", 1818. אחד מסמליה של התקופה הרומנטית באמנות.

"הצרכנות מצידה טוענת שכדי להיות מאושרים עלינו לצרוך כמה שיותר מוצרים ושירותים.   אם משהו חסר לנו בחיים, אם משהו רע לנו בחיים, אם משהו לא מסתדר לנו בחיים – כנראה שאנחנו צריכים לקנות איזשהוא מוצר (מכונית, בגד חדש, מזון אורגני) או לקנות איזשהוא שירות (עוזרת בית, טיפול זוגי, סדנת יוגה). כל פרסומת בת עשרים שניות בטלוויזיה היא אגדה קטנה נוספת על איך צריכה של מוצר או שירות תעשה את חיינו טובים יותר.
"הרומנטיקה, אשר מעודדת גיוון", ממשיך הררי, "משתלבת בצורה מושלמת עם הצרכנות, אשר מעודדת צריכה. השילוב ביניהן יוצר שוק אינסופי של "חוויות", שעליו מבוססת תעשיית התיירות המודרנית. תעשיית התיירות מוכרת לנו לא כרטיסי טיסה ובתי מלון אלא "חוויות". פריז איננה עיר אלא חוויה. הודו איננה ארץ אלא חוויה מסוג אחר. סקי באלפים איננו ספורט אלא חוויה מסוג שלישי. צריכתן של חוויות אלו אמורה לעשות אותנו מאושרים יותר, מתוחכמים יותר ורחבי אופקים יותר."

קצת פחות זה קצת יותר

וכך אנו קוראים המלצות של טיילים אחרים, על מקומות או מאכלים או פעילויות, ומקבלים מהם בעצם תיאור של החוויה ה"אותנטית" אותה עברו. אח"כ רואים אנשים אחרים הנוסעים לאותו מעיין קסום ברמת הגולן או לאותה מסעדה נידחת בכפר בהרי האפנינים, בנסיון לשחזר את ה"חוויה" עליה קראו בהתלהבות באיזה אתר אינטרנט. האכזבה כמובן צפויה מראש כיוון שאין דרך לשחזר חוויה של מישהו אחר. חוויה אינה עניין של מקום או של נוף או של מאכל. היא סובייקטיבית לחלוטין ויכולה להתרחש בעצמה גם בלי לצאת מקירות הבית או גבולות המדינה.

בהקשר הישראלי, אני תוהה אם יש בנסיעות הללו גם אלמנט של "כיבוש", של "סימון וי" על עוד יעד שכבשו רגלינו. הצרפתי יחזור וואקאנס אחר וואקאנס לאותה בקתה באלפים או לאותה וילה בריביירה או לאותו חוף באי הקריבי. ואילו הישראלי המצוי, למרות שאמר בטיול הקודם "חייבים לחזור לפה מתישהוא", בד"כ ימצא את עצמו כל קיץ במקום אחר. למה? כי צריך "להספיק", לצבור, לסמן וי.  לחזור לאותו מקום זה משעמם, לגלות מקומות חדשים זה מרגש.  להיות נוכח במקום אחד, להכיר אותו, להתעמק בו – זה גדול עלינו. אנו מדלגים מעניין לעניין, מאדם לאדם, ממקום למקום. ולא מכים שורש. כאילו הגלות  מעולם לא יצאה מאיתנו.

ובחזרה לעניין ההצפה החושית – אנו חיים בעידן הרעש. אינספור מראות, צלילים וגירויים אחרים מתקיפים את חושינו ותודעתנו מבוקר עד ערב. אנו צרכנים כפייתיים של מידע, שלרובו אין כל ערך ממשי או רלבנטיות לרווחתנו הפיסית והנפשית, והסמארטפונים המחוברים תדיר לרשת העצבית של העולם מקצינים עוד יותר את התופעה הזו.  זה לא עושה אותנו מאושרים יותר, זה ברור. אגב, מחקרים עדכניים מראים שזה גם לא הופך אותנו לחכמים יותר, אלא להיפך.  יכולת ההתמקדות בדבר אחד, ההתרכזות במחשבה והתעמקות בה – אלה הולכות ונעלמות. דעתנו מוסחת בקלות והילדים מתרגלים לאבד סבלנות לנוכח התסכול הקטן ביותר.   אולי כדאי להציף קצת פחות, ולתת לנפש האנושית לייצר לעצמה חוויה פנימית, ולא רק להיות תלויה בהזנה מתמדת מן החוץ.

כן, חבל שהקיץ לא ניסע לטיול משפחתי בחו"ל, בשל אילוצים כלכליים ואחרים. אנחנו אוהבים מאוד לטייל ולצאת מגבולות הארץ המהבילה של יולי-אוגוסט, והילדים בטוח היו נהנים.  אבל ייתכן והאלטרנטיבה לא כל-כך נוראה. אחד הטיעונים הנפוצים שאני שומע בעד נסיעה משפחתית הוא "הילדים כבר משתגעים בבית…". גם אנחנו חושבים כך לפעמים, אבל מופתעים כל פעם מחדש לגלות עד כמה יצירתיים הם הילדים שלנו כשהם צריכים להעסיק את עצמם ללא גירויים חיצוניים – מציירים, ממציאים עולמות חדשים וכותבים סיפורים, ממחיזים הצגות ומופיעים עם תלבושות בסלון, שרים ומנגנים.
ותמיד אפשר ללכת לים. או לפיקניק בפארק.

a_picnic_party-large

וויליאם קיי בלקלוק, "מסיבת פיקניק", 1917.  לפעמים זה כל מה שצריך

 

או כמו שליפא העגלון היה אומר – "שקצת פחות זה קצת יותר"…

שתהיה חופשה נעימה!

מודעות פרסומת

לפני עשרים שנה


 

החודש, לפני עשרים שנה בדיוק, התחלתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת ת"א. כמעט התפתיתי לומר "התחלתי את הקריירה האקדמית שלי", אבל לקרוא לזה כך יהיה קצת מוגזם; למרות שמדובר בשנים רבות, מהנות ומעניינות, תואר ראשון ועוד פעמיים תואר שני, בשתי אוניברסיטאות, וסנטימנט בסיסי חיובי מאוד כלפי כל ההוויה הזו.

החוג הראשי שלי, פסיכולוגיה, זה שגם הפך בסופו של דבר למקצוע, לא היה בחירה מובנת מאליה. שנה לפני-כן עוד הייתי רשום ללימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית – בחירה שנראתה אז, הרבה יותר טבעית עבורי.  מאז ומעולם הייתי מעורב "פוליטית" (תנועת נוער, מועצת תלמידים וכו'), מתמצא מאוד בענייני העולם והארץ, היסטוריה וחברה, שימשתי "שגריר קטן" במשלחת הנוער של משרד החוץ ודמיינתי את עצמי פוצח בקריירה של צוער המדלג משגרירות לשגרירות. אולם שרות מילואים בקיץ של 91' הביא איתו תובנה – זה לא מה שאני רוצה כרגע, וגם לא מה שהכי מעניין אותי ללמוד. ראשית, עבדתי אז כבודק בטחוני בנתב"ג, עם גיחות רבות ומהנות ליעדים שונים באירופה, בעיקר בודפשט ווינה, והרגשתי שאני לא רוצה להפסיק את זה עדיין. המסקנה ראשונה, אם כן – לא הולך ללמוד השנה. אני ממש זוכר את התצפית ההיא על הגג בחלחול, ביום קיץ אינסופי, כשאני מעיין בחוברת של מעונות הסטודנטים ב"רזניק" אליהם כבר התקבלתי, ומבין פתאום, בבת-אחת, שממש לא מתחשק לי להתחיל עכשיו את העניין הזה. שנית, הבנתי שלא זה מה שאני רוצה ללמוד. ואז חשבתי – מה בעצם אני כן רוצה? לא הלכתי לייעוץ, לא שקלתי מה אני הולך "לעשות עם זה" אח"כ בחיים, ממש לא היה לי מושג איך ואם בכלל מתרגמים את זה לעבודה, אבל היה לי פתאום ברור מאוד, שמה שבאמת הכי מעניין אותי ללמוד, זה על נפש האדם.

וכך מצאתי את עצמי באוקטובר 1992, נכנס בשערי "כנסיית השכל" של רמת-אביב, רשום למסלול דו-חוגי (לקחתי גם את מדע-המדינה, מתוך כבוד למקורות שלי, בכל-זאת; ואכן היה זה חוג שני מרתק עבורי), תוך-כדי עבודת משמרות מטורפת בנתב"ג (משמרות שמתחילות בשתיים-שלוש בלילה ונגמרות בתשע-עשר בבוקר, למשל, ומשם ישר ללימודים. שם, אגב, פגשתי סטודנטים אחרים, שכרגע הקיצו מלילה רגיל, אכלו ארוחת בוקר בבית והגיעו ללימודים עם האוטו החדש שאבא קנה להם… אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, מהגוון החברתי-סוציאליסטי, אז נעזוב את זה ונמשיך…).

ובכן, כך נראה יומי הראשון באוניברסיטה: השיעור הראשון, המגע הראשון עם ההוויה האקדמית, היה שיעור תירגול בקורס מבוא לפסיכולוגיה. עדיין לא ההרצאה, אלא קבוצת תירגול, אחת מיני כמה שאליהן חולקנו באופן שרירותי, בכיתה שבה אני יושב עם אנשים שעדיין אינני מכיר. המתרגלת מתחילה לדבר קצת על כמה גישות בפסיכולוגיה, ואז מציירת על הלוח סוג של איור לא מובן, משהו שנראה כמו אמֶבּה או תמנון רב זרועות עם זנב מאוד ארוך, ומסבירה – "זהו תא עצב. נוירון". ואז ממשיכה בסדרה של מושגים לועזיים לא ברורים, מלווים בהמשך הציור לכיוונים שונים, ואני – ההמום – לא מבין מאיפה זה נוחת עלי, למה זה קשור, ולמה בכלל אני צריך לדעת את כל זה… אָקסון, דנדריטים, סינאפסה, מיֶאלין, נוירוטרנסמיטור… כל המונחים האלה הפכו לשגורים מאוד בפי בשנים הבאות, ואפילו מצאתי את עצמי נמשך לחקר המוח, אולם אז הן היו ממש סינית עבורי. לא למדתי במגמה ביולוגית, ולא הבנתי איך כל זה קשור לנפש האדם שבה בעצם התעניינתי, ובגללה הגעתי לכאן.  מבט לימין, מבט לשמאל – אף אחד לא שואל, אף אחד לא מוחֶה, כולם מעתיקים בשקדנות את הציור וכותבים כל מילה. אין ברירה, אני אומר לעצמי, צריך לכתוב. ואכן כתבתי.  (מעניין, שלימים בחרתי לעשות את התיזה של תואר שני על תופעה פסיכולוגית-חברתית זו הנקראת "בורות פלורליסטית"… ראו פוסט בנושא).

הנה הדף הראשון שכתבתי ביום הראשון ללימודי התואר הראשון. 26.10.92, זה התאריך שמתנוסס בקצה השמאלי שלו, יחד עם  "Hilgard – Introduction to Psychology, מהדורה 10"  שהייתי אמור לקנות (הוא עדיין משומש במצב טוב מאוד!), ושמה של המתרגלת – רויטל.

What is Mind – Don't Matter;  What is Matter – Nevermind…

המרצה שהכי הרשים אותי בשנה הראשונה, וגרם לי לחשוב באופן שונה ומקורי על דברים (וזה לא קורה לי כל יום, וגם לא אז, כשהייתי בן 24) היה פרופ' חנן פרנק. כשאומרים "דמות" – זה מסוג האנשים שאליהם מתכוונים.  פרנק הוא הולנדי שהגיע לארץ כמתנדב בקיבוץ רבדים בשנת 1968, היפי אמיתי על כל המשתמע מכך. כבן לאב יהודי ואם הולנדית, הוא לא הוכר בארץ כיהודי, מה שלא מנע ממנו להתנדב לצה"ל, ושנה לאחר הגעתו לארץ – עלה על מוקש בערבה ושתי רגליו נקטעו.  מאז הוא הפך למוכר יותר והיו נסיונות להציע לו "גיור מקוצר", VIP כזה; שלמה גורן, הרב הראשי דאז, הציע בעצמו לגייר אותו כך, אך הוא סירב. בעיני עצמו הוא היה יהודי ולכן, לשיטתו, לא נזקק לשום אישור חיצוני מאיזשהוא ממסד רבני.   מאז הוא פצח בקריירה אקדמית (אצלו זה באמת נכון…) בחוג לפסיכולוגיה בת"א, במגמה הפיזיולוגית שלימים עמד בראשה והוא אף כיהן כראש החוג מספר שנים. התמחותו היא בחקר כאב, ומי כמוהו מבין בנושא, וכן בסמים והשפעתם – וגם כאן מדובר על נסיון אישי עשיר בתחום.
אז כך נכנס אלינו, להרצאת הפתיחה של "פסיכולוגיה פיזיולוגית – א'", פרופ' חנן פרנק, דוחף את כסא הגלגלים שלו אל עבר הבמה המוגבהת מעט,  עטור בזקן פרא ותלתלים כסופים המשווים לו מראה של נביא-זעם מודרני או לחילופין של ג'רי גרסייה מהגרייטפול דד…
דוקא כאן כבר הייתי מוכן, היה לי ברור שהשיעור יהיה על תאי עצב, נוירו-אנטומיה של המוח ועוד מן הסוג הזה. אחרי ההלם הראשוני יומיים לפני-כן, כאן כבר ציפיתי לזה. אחרי הכל, זה הקורס הספציפי שכל כולו עוסק בנושא. והנה, שוב הפתעה. דוקא כאן, במעוז ה"חומר", עד כמה שניתן לקרוא למוח האנושי כך, פתחנו דוקא ב"רוח". ההרצאה הראשונה עסקה בכלל בסוגיית הגוף-נפש, וכן באתיקה של ניסויים בבעלי-חיים, בפן ההומאני של החיפוש המתמיד אחר תרופות להקלת הסבל האנושי (חיפוש שעובר דרך מעבדות עם חולדות וקופים, מה לעשות).  ראשית, פרנק סיכם את הויכוח בן אלפי השנים על הגוף והנפש (ובעצם – את חוסר התוחלת של ויכוח כזה בכל מקרה) במשפט המבריק הבא –
What is Mind – Don't Matter;  What is Matter – Nevermind


The Fraternity of the Infirm

לגבי ניסויים בבעלי-חיים, הוא היה קצת יותר מפורט. המאמר הראשון שהוא נתן לנו לקרוא היה של פסיכולוג בשם דניס פיני, שנקרא  Human Rights and Animal Welfare.  הכותב, גם הוא נכה, מוחה במאמר על הוצאתם של המוגבלים / הנכים מהדיון הציבורי בעד ונגד ניסויים בבעלי-חיים, ומצדד במציאת דרך ביניים – לא פשוטה – שתצליח לתת מענה גם לרווחתם של בעלי החיים אך גם לעתידם של אנשים מוגבלים המשוועים למציאת תרופה. הוא משתמש במונח "אחוות המוגבלים"
(The Fraternity of the Infirm), כדי לתאר את שותפות הגורל של אנשים אלה. הוא מציין כי בינם לבין עצמם, מכנים קטועי-הגפיים את האנשים הבריאים –
TABs, Temporarily  Able Bodies…
שווה לקרוא את כל הפיסקה:

In the debate over the use of animals in research, we in the fraternity of the infirm have been almost completely ignored. Maybe this is not surprising because many people are uncomfortable talking to or even being in the same room with disabled people. Perhaps we disabled individuals remind them of their own vulnerability. Paraplegics occasionally refer to healthy people as Temporarily Able Bodies (TABs), as if to indicate that anyone might join the fraternity of the infirm.

פרנק נטע בי את ההבנה, כי להיות הומאניסט אמיתי משמעו דוקא לצדד בניסויים בבעח"י. אינני מתכוון להיכנס כאן לעומק הסוגיה המורכבת הזו, וברור לי שזהו שדה מוקשים אינטלקטואלי ומוסרי, שבו קיימות המון טענות צודקות ונכונות משני הכיוונים. אומר רק זאת – בסופו של היום כשאתה צריך לבחור בין הצלת חיי אדם או חיים של בעל-חיים – להיות הומאניסט משמעו לצדד בערך העליון של חיי אדם. זה כמובן לא נותן הכשר אוטומטי לכל ניסוי, והניסויים חייבים לעמוד בסטנדרטים ברורים ובבחינה מדוקדקת של חיוניותם ומידת הסבל הנגרמת בהם לבעלי החיים, אך ברור לי שללא פרקטיקה (קשה, מזעזעת לעיתים וכפויית-טובה עבור העוסקים בה) זו, לא תיוותר תקוה לאנשים רבים החיים בינינו, ומדובר למעשה על כולנו.

לויכוח הזה נוסף בתקופה ההיא מימד דרמטי – כמה חודשים לפני תחילת הלימודים, פרצה קבוצת "אקטיביסטים" המתנגדים לניסויים בבעח"י אל מעבדות החוג לפסיכולוגיה בת"א, השחיתו אותן, וריססו כתובות נאצה על הקירות. את חנן פרנק, ההולנדי שעלה לארץ ושילם בדמו על החלום הציוני מבלי שיידרש לכך, הם כינו "נאצי"…  כמה חוסר-הוגנות, טיפשות, בורות ואלימות, הכל בשם עקרון "מוסרי" לכאורה!   לקחים רבים ניתן להפיק מהמקרה הזה, ואני כשלעצמי כבר הפנמתי אז את ההכרה לגבי השטחיות של הצגת הדברים בתקשורת, וכמה קל להיסחף אחר טיעונים קצרים ופופוליסטיים כשלרוב האנשים אין ממש יכולת לרדת לעומקן של סוגיות מורכבות.
הוכחה לכך ניתן היה לראות אז באיזו תכנית טלויזיה (טוק-שואו במונחים של היום) שבה התארח  פרופ' פרנק, לאחר המקרה ההוא, כביכול כדי להגן על טיעוניו אל מול אקטיביסט מתלהם. ברור שלא היה לו שום סיכוי. כמו שנוכחנו בעימות הנשיאותי האחרון בין אובמה לרומני, וכמו שקורה כל פעם מחדש במפגשים טלויזיוניים בין אינטלקטואלים אמיתיים לבין מלבי-יצרים פופוליסטיים – אם אתה לא מצליח לדחוס את הטיעון שלך לשני משפטים חדים ונחרצים, אתה לא עובר מסך. ומה לעשות, שמורכבות אינטלקטואלית כמו של פרופ' פרנק, במקרה הזה, לא עוברת מסך. כדי להתחיל להסביר בכלל מאיפה הוא בא, מה הרקע לדיון, צריך לתת לצופים לקרוא לפחות כמה ספרים מראש… ברור שבמקרה כזה, הצעיר המתלהם וזורק הסיסמאות יזכה בקלות באהדת הקהל.  זו היתה התובנה השניה שהתחדדה אצלי בזכותו של פרנק.

זהו דף הסילאבוס של קורס "פסיכולוגיה פיזיולוגית – א'", שחילק לנו חנן פרנק.
מודפס במדפסת סיכות (למי שזוכר), ומעורר אצלי געגוע אפילו לפונטים ההם, הגמלוניים, שאינם עוד.

עשרים שנה חלפו, וזה באמת נראה כאילו אתמול.
אני מעריך מאוד את ההוויה האקדמית, ומביט בצער על ההתדרדרות במצבה של האקדמיה בארץ, בעיקר על הדלדלותם של חוגים "לא פרקטיים" כגון היסטוריה, בלשנות, פילוסופיה. לדעתי אין תחליף למקום שמוסדות אקדמיים חזקים, עם מחקר איכותי שאינו תלוי בטרנדים, ממלאים בתרבות ובשיח הציבורי.  בחרתי להתמקד ברשימה הזו בדמות אחת שהרשימה אותי אז, והיו באקדמיה דמויות נוספות , כמובן, מהן למדתי ואשר העשירו את עולמי במהלך השנים.
הלוואי וגם אלה יהיו גיבורי התרבות שלנו.

שני שירים של ויסלבה שימבורסקה

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת קורות חיים 

מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

 

 

 
אהבה מאושרת

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה טִבְעִי,
הַאִם זֶה רְצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל –
מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לַעוֹלָם מִשְּׁנֵי בְּנֵי-אָדָם,
שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגְבָּהִים זֶה אֶל זֶה שֶׁלֹּא בִּזְכוּת,
זוּג אַקְרָאִי מִמִּילְיוֹן, אַךְ מְשֻׁכְנָעִים
שֶׁכָּךְ נִגְזַר – כִּפְרָס עַל מַה? עַל לֹא-כְלוּם;
הָאוֹר נוֹפֵל מִשּׁוּם מָקוֹם –
לָמָּה דַּוְקָא עַל אֵלֶּה, וְלֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלְבּוֹן לַצֶּדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקְרוֹנוֹת שֶׁקֻּיְּמוּ בְּקַפְּדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפְּסָגוֹת? מֵפֵר וּמַפִּיל.

הִסְתַּכְּלוּ בַּמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ:
לוּ לְפָחוֹת הִסְתַּתְּרוּ קְצָת,
מִתְחַזִּים לִמְדֻכָּאִים וּמְעוֹדְדִים בְּכָךְ אֶת יְדִידֵיהֶם!
שִׁמְעוּ, אֵיךְ הֵם צוֹחֲקִים – בְּאֹפֶן מַעֲלִיב.
בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הֵם מְדַבְּרִים – מוּבֶנֶת לְמַרְאִית-עַיִן
וְטִקְסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמְּחֻיָּבֻיּוֹת הַמְּחֻכָּמוֹת זֶה כְּלַפֵּי זֶה –
הַדָּבָר נִרְאֶה כִּמְזִמָּה מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת!

קָשֶׁה אֲפִלּוּ לְשַׁעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדְּבָרִים מַגִּיעִים,
לוּ נִתַּן הָיָה לְחַקּוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יְכוֹלוֹת לִסְמֹךְ הַדָּתוֹת, הַשִּׁירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתַר בַּזִּכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לְטִמְיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר תָּחוּם בִּגְבוּלוֹת.

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה הֶכְרֵחִי?
הַטַּעַם הַטּוֹב וְהַתְּבוּנָה מוֹרִים לִשְׁתֹּק עַל-אוֹדוֹתֶיהָ
כְּעַל שַׁעֲרוּרִיָּה מֵהָרְבָדִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים.
יְלָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בְּלֹא עֶזְרָתָהּ.
לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַצְלִיחָה לְאַכְלֵס אֶת כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְרַחֶשֶׁת רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת.
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת, וְגַם לָמוּת.

 

(מתוך "סוף והתחלה"; תירגום: רפי וייכרט)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיים של אחרים

יום ראשון, הראשון של יוני. שוק הפשפשים במאוארפארק  (Flohmarkt am MauerPark) בשכונת פרנצלאואר ברג המקסימה, בברלין. אני מסתובב בין מאות הדוכנים, שיש בהם הכל מכל. השמש עוד זורחת (תיכף השמיים יתקדרו ויתחיל הגשם האירופאי הזה, שממשיך עד הבוקר, אבל עדיין לא ידעתי זאת), הבירה טובה, האנשים יפים ונחמדים.

לפתע, בסוף אחת המבואות המקורות, נחה עיני על כמה ארגזים על הרצפה. אני מתקרב, ורואה שמדובר בתצלומים ישנים. באלפיהם. כל ארגז מלא עד גדותיו בצילומים שונים, מתקופות שונות, והם למכירה. צילומים מכל מיני סוגים, רובם ככולם בשחור-לבן: תמונות משפחתיות מחופשה באיזה כפר בהרים, ארוחה משפחתית לאור נרות, ילדים בסיימם את בית הספר, תמונות חתונה, רגעי אושר אחרים, גלויות ממחוזות נופש עם ברכות נרגשות (כנראה), זיכרונות. פיסות חיים…  התחושה מוזרה בהתחלה – מה זה עושה כאן? חיים שלמים של אנשים מוטלים כאן לצפייה לכל עין. אבל אי-אפשר לעמוד בפיתוי, ואני כורע על ברכי ומתחיל לנבור בתמונות. 

 

 

 

  

מי מכיר את החור שבתמונה

התמונה הראשונה שגורמת לי לפרפור קל, היא זו שאני מוצא די מהר, קרוב לראש הערימה –  ארבעה ילדים – שני בנים, שתי בנות –  סביב שולחן, שנמצא במרפסת כפרית בתוך יער, ובאמצע ראש אחד גזור. רואים את סימן המספריים האלכסוני המגיע מחלקה העליון של התמונה, ואז העיגול במקום הפנים החסרות. מי היתה בעלת הפנים שנגזרו? ומדוע מישהו רצה להוציאה מהתמונה – מהזכרון, מהנצח?  אני נזכר בקטע מתוך "לזכור ולשכוח" של דן בן-אמוץ, שם הוא רואה תמונה כזו, שבה חסרים פניו של חייל גרמני בתמונה משפחתית, והוא מייד מניח שמדובר ברצון של בני המשפחה למחוק את זכרון הדוד שהיה חייל בורמאכט. הבושה. ההדחקה ההכרחית, שהיא זו המאפשרת בכלל את המשך החיים הגרמניים שאחרי המלחמה.
או שאולי היתה זו משפחה של נרדפי המשטר הקומוניסטי, שנאלצו למחוק מתמונת חייהם מישהי   שהיתה מאוחר יותר מבוקשת לחקירה, או להיפך – ששיתפה פעולה עם המשטר וזו דרכם להתנער ממנה?  ואולי הכל יותר פשוט, יותר בנאלי. חיים רגילים של ילדה, שלא אהבה איך שהיא נראתה בשנים האלה, עם המשקפיים והגשר בשיניים והצמות שאמא הכריחה אותה לעשות, אז לאות מחאה גזרה את עצמה מהתמונה… או אולי היתה הילדה החסרה אהבתו הנכזבת של אחד משני הבנים שבתמונה, וזה קרה שם, בטיול הזה ליער ההוא. ואח"כ, כשקיבל את התמונה, לא יכול היה לשאת את מבטה היפה והישיר הזה אל המצלמה, ובהחלטה של רגע גזר אותה ואת זכרה מהתמונה ומחייו.

 

אם הייתי סופר, משורר או במאי הייתי עושה מזה כבר משהו, רק מהתמונה הזו. יש בה כח עצום, בנוכחות הנעדרת הזו. נוכחת-נפקדת, וחיה ומשרה על התמונה והצופים בה יותר מאשר כל הפנים הניראות.

והנה התמונה הזו, שאני מייד מזהה – היא מוכרת לי מאוד, הזוג הזה שהולך ככה, במיטב מחלצותיהם, יד ביד, בתמונה כאילו-ספונטנית אך ברור שמבוימת היטב (המצלמות של אז לא יכלו לקלוט תנועה מהירה בכזו איכות). הרי לסבא וסבתא יש תמונה ממש כזו! מיום הנישואים שלהם, יוצאים יד ביד מבית העירייה בקרקוב, ערב העלייה לארץ, אי-שם באמצע שנות השלושים, בפולין שלפני התופת. (אגב – שמתי לב לאחרונה לזילות של ביטויי זוועה בשיח הישראלי-העממי. כשכל פיצוץ עם הרוגים זוכה לכינוי "פיגוע תופת", מה נאמר על בור הריגה של 38,000 איש? או על רכבות שרוב נוסעיהם מתים מחנק עוד לפני הגעתם ל"יעד"? סוגר סוגריים).  אבל אלה לא הם, וכנראה שלכל אחד יש סבא וסבתא עם תמונה דומה…

 

 

אני נזכר בשורה מתוך השיר  Cemetery Gates של הסמית'ס – All those people, all those lives, where are they now?

מי היו האנשים האלה?  ומדוע הם (או בני משפחותיהם) זרקו את התמונות האלו?  האם יכול להיות ש… בכל זאת, הרי זו גרמניה. על רבות מהתמונות יש תאריכים של אחרי המלחמה – 1962, 1971…  אבל על הרוב אין, והן נראות מאוד ישנות, הקטנות האלה, עם המסגרת המשוננת, אלה שאני מכיר מסבא וסבתא…  אז מי האנשים האלה?  מה קרה להם בהמשך? אולי הם אלה שהלכו ולא שבו, או אולי הם אלה ששלחו אותם לשם?
מה הם הפכו להיות?  האם הם הגשימו את חלומותיהם, או שהם נגדעו באיבם, עוד לפני ש"יזכו" להתאכזב מחוסר ההגשמה הטבעי השמור לאלו שאינם מתים צעירים? האם הם האריכו ימים?
האם התביישו במה שהפכו להיות?
ואולי התמונות הישנות פחות, משנות החמישים, הששים והשבעים, קשורות למשטר האימים שהחליף את המשטר הרצחני ההוא?  איפה כל האנשים האלה? מה עלה בגורלם?

 

והבלרינה הקטנה הזו – כמה היא התרגשה בודאי לקראת התמונה הזו. וכמה מאושרת היא היתה לראות את עצמה כך, מבצעת את התנועה המושלמת, בדיוק כשהצלם לוחץ על הכפתור. איך הגיעה תמונה הזו לכאן?  אני ממשיך להרים תמונה ועוד תמונה, מרגיש בו-זמנית אשמה על החדירה הזו לחיים של אחרים שכלל אינני מכיר, ועם זאת דחף וסקרנות להמשיך ולהמשיך. אני מקבל חיזוק כשאני רואה עוד תייר שעושה כמוני, ועוד כשאשתו ובנו הקטן צופים בו, אז בכלל. בטח אמריקני, אני אומר לעצמי, הגסים והקולניים האלה…  (כאן אמור לבוא סמיילי עם קריצה. הומור-עצמי, קוראים לזה. משהו שמאוד חסר לאמריקנים, אגב).

 

וגם לכלבים יש משפחות שאוהבות אותם, ילדים שהם לעיתים כל עולמם. כלבים נאמנים, מסורים, שמתחברים לבני אדם באופן הכי קרוב לאהבה טהורה שאני מכיר. רוב הכלבים שראיתי בברלין הם – איך לא – רועים גרמניים. "כלבי זאב", אצילים ויפיפיים, אך גם הם נתקבעו אצלנו בזכרון הקולקטיבי ככלבים ש ל ה ם, שהיו אכזריים במיוחד, שרחרחו ומצאו את מחילות המסתור, שקיבלו את האוכל עוד לפני האסירים…  והנה גם כאן, הכלב מישיר מבטו אל המצלמה, כששני הילדים מימינו ומשאלו. הוא במרכז, הוא הנושא של התמונה, הוא גיבור הסיפור שלהם. הם יצאו ליער לטייל איתו, הם ביקשו במיוחד מהצלם (אבא? דוד?) שיצלם אותם עם כלבם האהוב. ואני חושב – מה קרה להם  בהמשך? ומי חי יותר, בסופו של דבר – הכלב או הילדים?

והתמונה הזו, שאני קורא לה ביני לבין עצמי "ועידת המפלגה", שכן אני מוכן להמר על כך שצולמה באיזה כנס מקצועי של המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית. תראו את האחידות הזו, הענייניות האפורה ונטולת הזוהר הזו.  על כל שולחן – כוס ובקבוק. בסדר הזה. הועד הפועל מתכנס. מעניין מה היה על סדר היום.

 

 

ומהו התקליטון שהיא מחזיקה?  באיזו מסיבה זה צולם?

 

  

איך לצלם פצצת אטום

אם כבר אנחנו בברלין, אז הנה המלצה לא-שגרתית לתערוכה חזקה מאוד שיצא לי לראות.
״המוזיאון לצילום״ (Museum für Fotografie), הממוקם בצמוד לתחנת הרכבת הגדולה ״הגן הזואולוגי״, הוא משכן הקבע של "קרן הלמוט ניוטון", ומציג בשתי הקומות הראשונות שלו את עבודותיו המרשימות של צלם האופנה יליד ברלין החצי-יהודי הזה, שנהרג בתאונת דרכים ב – 2004. ניוטון, כידוע, פרץ דרכים באופן שבו שילב בצילומיו תחומים כמו אופנה, סקס פרובוקטיבי, זוהר של כוכבי תרבות ודקדנס, והכל דרך עין חדה, משחקי אור מדויקים וקומפוזיציה מושלמת.
אבל לא עליו אני מספר. אחרי שתי הקומות האלה, עליתי לקומה השלישית של התערוכה המתחלפת, שם מציגה בימים אלו תערוכה שאינה יכולה להיות מנוגדת יותר באווירתה לנהנתנות והזוהר הניוטוני.
התערוכה נקראת המטמורפוזה של יפאן אחרי המלחמה: 1945-1964". 123 צילומים של 11 צלמים יפאניים, אשר תיעדו כל אחד בנפרד את 20 השנים הראשונות של יפאן החדשה, הקמה מהריסותיה ועוברת תהליך לא פשוט ומרתק של פרידה מהמסורת ומודרניזציה מואצת.  מעניין מאוד לראות איך יפאן, המוכרת בכמה עשורים האחרונים לכל אזרח מערבי בעיקר בזכות הטכנולוגיה העילית שלה, אורח החיים האולטרא-מודרני וההצלחה הכלכלית הפנומנאלית (לפחות עד שנות התשעים), היתה אך לפני כמה עשורים במצב של חורבן מוחלט, עוני מחריד, רעב ומחסור. התערוכה מחולקת לשלוש תקופות:
The Aftermath of War,  Between Tradition and Modernity, Towards a New Japan.

 

החלק הראשון, המתאר את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה, היה המעניין ביותר, ובו כמה תמונות קשות לעיכול אך חזקות ביותר מבחינה אמנותית. הצלמים תפסו בעין מצלמתם הרגישה תמונות חיים המביעות כל-כך הרבה – ייאוש, עליבות, היאחזות במעט שיש, תקוה, שמחה, השפלה. אנשים שאיבדו הכל ובכל זאת מנסים לשרוד. תמונה של "באר" מאולתר בתוך מבנה נטוש קטנטן שנראה כמו תא שירותים נייד, ומחוץ לו "מארחת" יפאנית לבושה בפאר זול עד כמה שיכלה לארגן לעצמה –  למען החיילים האמריקנים, כמובן, שצריכים גם לבלות בערב. ילדים בני שלוש-ארבע קשורים לעמוד ברחוב ומקבצים נדבות.  חיילים משוחררים שחוזרים הביתה  – תראו את הפנים השמחות האלה, האושר הצרוף על זה שהם שרדו, וזה נגמר…

אבל הבית אליו הם חוזרים הוא הרוס, חרב, ואת זה הם עדיין לא יודעים. רק כמה תמונות אחר-כך רואים חייל השב הביתה, עם חגור, נשק ושק-שינה מגולגל על גבו, צופה לעבר צריף מתמוטט שהיה ביתו. המדינה כולה נראית נואשת, עלובה – אך מתוך הנקודה הנמוכה הזו צמחה גם תקוה ואנרגיה עצומה לשינוי, לשיקום, לבנייה של עתיד חדש. ראו את השחקניות האלה, מתאמנות על גג בניין התיאטרון.  החיים חייבים להמשיך, ותוך 20 שנה, עם סיוע אמריקני נרחב, כמובן, הם בנו אומה חדשה מתוך הריסותיה של יפאן הישנה.

חדר נוסף ונפרד בתערוכה הזו, נושא את הכותרת  The A-Bomb.  לא תראו כאן את הצילומים הקלאסיים של הירושימה ונגאסקי לאחר ההפצצות – אלה כבר מוכרים וידועים. מה שרואים בחדר הזה, וזה די מדהים כשאתה קולט את זה אחרי כמה מבטים, הן תמונות של הצבא האמריקני (על רבות מהן עוד מופיע הסיווג  Top Secret) המתעדות ניסויים בפצצות אטום שנערכו במקומות שונים – החל מהניסויים שלפני הטלת הפצצות, ב – 1945, דרך ניסויים רבים נערכו בשנות החמישים והשישים המוקדמות. רובם במקומות אקזוטיים באוקיאנוס השקט כגון איי ביקיני ו – Christmas Islands… מיקומה של תערוכה קטנה זו בתוך אולם התערוכה המתארת את תוצאות המלחמה ביפאן ההרוסה, מעניק לה הקשר מבעית במיוחד.
אלה תמונות הזויות. מסתבר שאין דבר פוטוגני יותר מפטריה גרעינית המתנשאת מעל ים כחול, כשברקע, מנקודת מבטו של המצלם, רואים חוף פסטורלי עם עצי דקל, שמשיות וכסאות נוח.

על קיר אחד מופיעה סדרת צילומים עם הפרש של שניה ביניהם, המתארים את כל שלבי היתמרות הענן הפטרייתי הידוע והמרשים. הרצף הזה הזכיר לי את התמונות שצילמתי בפארק יילוסטון, של התפרצות הגייזר "הזקן הנאמן", בשלבים…  או תמונה שצולמה ממטוס, בדיוק מעל הפטרייה.
רוב התמונות בשחור-לבן, אך יש גם צבעוניות, מרשימות מאוד, ותמונות של הצלמים בפעולה.

לאחר מכן, בחנות המוזיאון, חיפשתי את קטלוג התערוכה היפאנית, ולפתע הבחנתי באחד המדפים בספר בעל  הכותרת המטרידה בבנאליותה –
How to Photograph an Atomic Bomb.  הכותרת אינה קריצה. זהו ספר המתאר, ברצינות רבה, את האמנות שבתהליך הצילום של פצצת אטום. הצבא האמריקני, מסתבר, השקיע לא מעט מחשבה ופרקטיקה בהכשרת צלמים למשימה המאוד-ייחודית הזו. כנראה שהבוהק האדיר והמאפיינים האחרים של הפצצה, הצריכו שליטה ומיומנות מיוחדת על-מנת לייצר תמונות איכותיות, ויש כאן שרטוטים מדוייקים של זוויות חשיפה מומלצות, פרטים טכניים שונים, וכמובן אינספור צילומים של התפוצצויות אטומיות בשלבים שונים, שהצלמים האמריקנים המוכשרים הצליחו להנציח.

אם כן, גם פצצת אטום צריך לדעת לצלם!

אכן, כמה מרתקת, נוראה, הזויה ובלתי-נתפסת לעיתים, היתה המאה העשרים.

בּוּרוּת פלורליסטית בחוף בוגרשוב

האירוע המזעזע בחוף בוגרשוב, בו למעשה נאנסה בחורה בידי מספר רב של גברים לאור יום, מעלה שאלות ותהיות רבות. כיצד קרה שאיש מבין הנוכחים בסביבה (למעט אישה אחת) לא נקף אצבע כדי לנסות ולמנוע את המעשה?  איך ייתכן שאיש מביניהם לא צלצל למשטרה, או ניגש אל הבחורה במצוקתה וניסה להוציא אותה מהמעגל הסוגר עליה?  מעבר לזעזוע מן האירוע עצמו –  ניצול מיני קבוצתי של בחורה במצוקה שברור שאינה צלולה גם אם היא טוענת שהיא רוצה בכך – השאלות הקשות העולות כאן נוגעות בעיקר לאדישות לכאורה של "העומדים מן הצד" (יושבי החוף והמסעדות שלידו), אשר צופים במעשה ואינם עושים דבר.

אציג כאן הסבר פסיכולוגי-חברתי, מטריד אמנם, להיתכנותה של ההתנהגות הזו. הנחת המוצא היא שמלכתחילה לא מדובר כאן ב"מפלצות" או באנשים חסרי מצפון ורעים במיוחד – אני מדבר כמובן על יושבי החוף ולא על מבצעי המעשה הנורא – אלא על אנשים "מן היישוב", שנקלעו לסיטואציה הדורשת מהם התערבות לטובתו של אדם אחר, אך הם נמנעו מכך. כיצד קורה הדבר?

מסתבר שתופעה זו אינה חדשה.  מחקרים רבים הדגימו את התנהגותם של "הצופים מן הצד" (bystanders) אשר לא נקטו שום פעולה למען קורבן, למרות מודעותם ודאגתם למצבו ולשלומו של הקורבן.  ההסבר לכך נעוץ בנוכחותם של האנשים האחרים לידנו. כאשר אנשים אחרים נוכחים, אנחנו נוטים להניח שמישהו אחר יתערב ואז אנחנו לא צריכים להתערב, ולמעשה מסירים מעלינו אחריות. אפקט זה של פיזור אחריות ("diffusion of responsibility") גורם בסופו של דבר לחוסר התערבות.  אגב, אפקט זה משמש גם בהוצאות להורג, למשל. בכיתות יורים נהוג לעתים שאחד היורים מקבל נשק עם כדורי סרק. אף אחד מהיורים לא יודע מי מהם קיבל את הנשק הזה וכך כל אחד מהם יכול להאמין שהוא לא הרג את הנידון למוות. זה סוג אחר של פיזור אחריות, הנעשה באופן מודע ומכוון. גם בהוצאות להורג בכסא חשמלי ישנם מספר מתגים אולם רק אחד מהם מחובר. כך האחריות מתפזרת על פני מספר סוהרים.

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה למדנו על המקרה הנודע של קיטי ג'נובזה (Kitty Genovese), אשר נרצחה בניו-יורק ב – 1964.  תיאור קצר של המקרה: קיטי ג'נובזה היתה בחורה ניו-יורקית שהתגוררה עם שותפה בשכונה הקרויה Kew Gardens בקווינס, ניו-יורק. היא עבדה כמנהלת בר ובדרך כלל חזרה מהעבודה מאוחר באמצע הלילה. כך היה גם ב-13 למרץ, 1964, כשהיא חזרה לביתה בשלוש לפנות בוקר. היא חנתה כמאה מטרים מדלת הכניסה לבניין הדירות שבו התגוררה ושמה פעמיה אל הבית. אדם בשם ווינסטון מוזלי התקרב אליה מאחור ודקר אותה פעמיים בגבה. קיטי קראה "אלוהים, הוא דקר אותי! הצילו!". קריאה זו נשמעה על ידי מספר דיירים בבניין. רובם טענו מאוחר יותר שחשבו שמדובר במריבת אוהבים. רק אחד מהם פתח חלון וקרא אל מוזלי "עזוב את הבחורה הזו!". מוזלי אכן עזב אותה והתרחק מהמקום. בשלב זה ג'נובזה היתה פצועה קשה למדי ועשתה את דרכה באיטיות מאחורי הבניין, מנסה כנראה להגיע אל דלת הכניסה האחורית. אף אחד מהדיירים, כולל זה שקרא למוזלי לעזוב אותה בשקט, לא התקשר לשירותי החירום בשלב זה כך שג'נובזה נותרה להתמודד בעצמה עם הפציעות הקשות.
הסיפור לא הסתיים בכך. מוזלי אמנם ברח למכוניתו, אך לאחר מספר דקות חזר. הוא חיפש את ג'נובזה בניחותא ועקב אחרי שביל הדם כדי למצוא אותה במסדרון בחלק האחורי של הבניין. הוא דקר אותה מספר פעמים נוספות ואז אנס אותה. לאחר מכן דקר אותה שוב, לקח ארבעים ותשעה דולר מארנקה והסתלק מהאזור. במהלך ההתקפה האחרונה הזו, אחד השכנים פתח את הדלת וראה את המתרחש, אך לא עשה דבר.
כל ההתרחשות ארכה כחצי שעה. חצי שעה שבה מספר אנשים שמעו ו/או ראו לפחות חלקים מהמתרחש ולא נקפו אצבע להתערב ואף לא להתקשר למשטרה. רק מספר דקות אחרי שמוזלי הסתלק מהאיזור, התקשר אחד, קארל רוס, למשטרה. תוך דקות בודדות הגיעו ניידות אך קיטי ג'נובזה מתה בדרכה לבית החולים.
גם כאן ניתן לראות את פיזור האחריות בפעולה. אחד משכניה של קיטי ג'נובזה, מר קושקין רצה להתקשר למשטרה ואשתו העידה מאוחר יותר: "לא נתתי לו להתקשר… אמרתי לו שבטח שלושים אנשים התקשרו כבר"…

פעמים רבות אנו שומעים, במקרים של רצח אישה בידי בעלה, את השכנים שאומרים "כן, היו להם מריבות…", "שמענו קולות רמים מהדירה שלהם…". זו בדיוק הנקודה.  הסיטואציה נתפסת כ"עמומה", והצופה (או המאזין) מן הצד אינו בטוח שמדובר במקרה חירום. "אולי זו עוד מריבת אוהבים"…
גם טרייסי צ'פמן שרה על מקרים כאלה:
"המשטרה לא מגיעה, וגם כשהם מגיעים, הם אומרים שהם לא יכולים להתערב בעניינים פנימיים בין בעל לאשה…"

Last night I heard the screaming
Loud voices behind the wall
Another sleepless night for me
Won't do no good to call
The police
Always come late
If they come at all

And when they arrive
they say they can't interfere
With domestic affairs
Between a man and his wife
And as they walk out the door
The tears well up in her eyes

Last night I heard the screaming
Then a silence that chilled my soul
Prayed that I was dreaming
When I saw the ambulance in the road

And the policeman said
"I'm here to keep the peace
Will the crowd disperse
I think we all could use some sleep"

Last night I heard the screaming
Loud voices behind the wall
Another sleepless night for me
Won't do no good to call
The police
Always come late
If they come at all

הסבר אחר, מעניין יותר לטעמי (טוב, עשיתי עליו את התיזה שלי…), נעוץ בתופעה הנקראת בורות פלורליסטית (Pluralistic Ignorance).  זהו מצב פסיכולוגי המאופיין באמונה של הפרט כי דעותיו ושיפוטיו הם שונים מאלו של האחרים, למרות שהתנהגותו הפומבית זהה לשלהם (Miller & McFarland, 1991).

החוקרים האמריקנים ג'ון דארלי וביב לאטאן (Latane & Darley, 1970) ערכו ניסויים רבים המדגימים את תופעת ה"צופים מן הצד" שאינם מתערבים, והם העלו את ההסבר הבא: צופים מהצד אשר בעצמם אינם בטוחים בחומרתו של המצב מניחים כי הצופים האחרים – למרות שהם מתנהגים בדיוק כמותם (כלומר, לא מתערבים) – יודעים בבטחה כי המצב אינו חמור ולכן לא מצדיק התערבות.
אם כך, הצופים מהצד במצבי חירום הם כמו הדמויות בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "בגדי המלך החדשים". הם מתנהגים כמו האחרים אך מניחים כי התפיסות שלהם הן לבטח שונות.

 במציאות היומיומית ניתן למצוא לתופעה זו ביטויים רבים. אחד מהם הוא "דינמיקת הכיתה", המוכרת מן הסתם לכל מי שהיה פעם תלמיד או מרצה: בעיצומה של הרצאה מסובכת שואל המרצה את התלמידים אם יש למישהו שאלה כלשהיא. למרות שאף אחד מהם לא הבין את ההרצאה לאשורה, איש מהתלמידים אינו מפר את "ספירלת השתיקה" הזו, מחשש להיות מובך, ובעיקר בגלל שכל אחד מהתלמידים מנטר את תגובותיהם של שאר חבריו שכמובן גם הם חוששים מהבכה. ההיבט המעניין של הסיטואציה הוא שכל תלמיד מפרש באופן מוטעה את שתיקתם של התלמידים האחרים, ומסיק כי עמיתיו לכיתה מבינים את ההרצאה והוא היחיד שנותר מבולבל. כל אחד אומר לעצמו – "אני לא שואל את המרצה כי אני חושש להביך את עצמי; האחרים לא שואלים את המרצה כי הם מבינים את החומר".

 בהשלכה לאירוע בחוף בוגרשוב, ניתן לאמר אם כן, שדוקא נוכחותם של אנשים רבים מסביב היתה לרועץ לאותה בחורה. כל אחד מסתכל על האחרים, רואה את חוסר התגובה שלהם, ומניח ש"הם בודאי יודעים מה צריך לעשות.  אני בעצמי לא בטוח, אבל אם הם לא מתערבים – כנראה שאין זה מצב חירום".
עצוב, אך מדובר בתופעה כלל-אנושית. ברור שיש גם אנשים המסוגלים לשבור את ספירלת השתיקה הזו, כמו אותו ילד שצעק "המלך הוא עירום". בד"כ מדובר באנשים שרגישים פחות לאופן שבו הם ייתפסו ע"י אחרים. הם מוכנים להסתכן בהבכה (נניח – לדפוק על דלת דירת השכנים ממנה בוקעות צעקות, למרות שיכול להיות שאכן מדובר ב"מריבת אוהבים") על-מנת לסייע לאחר במצוקה, או לשאול את השאלה שאף תלמיד לא מעז לשאול את המרצה.

 באופן מקרי בהחלט, הרשימה הזו נכתבת בערב יום השואה.  פעמים רבות אנו תוהים כיצד לא נקפו השכנים הגרמנים, הפולנים והאחרים אצבע למען שכניהם היהודים. כיצד עמדו מן הצד ונתנו לזוועה להתרחש.  מעבר למימדים רבים אחרים שנוכחים בסיטואציה הזו (אנטישמיות בסיסית, שמחה לאיד, פחד-אימים משלטון אכזר ומדכא ועוד), ניתן לראות בהרבה מקרים בהם אזרחים מהוגנים לא התערבו, ביטוי לתופעת הבורות הפלורליסטית. האדם מסתכל לצדדים, ורואה שכל האחרים ממשיכים ללכת ולא עושים דבר, בזמן ששני בריונים מכים יהודי באמצע הרחוב. בהתחלה זה נראה לו מטריד, אבל כשהוא רואה את זה יום-יום, הוא מתרגל. הוא גם לומד מאי-ההתערבות של האחרים, שכנראה "זה בסדר". התופעה נפוצה מאוד בקרב צבאות במצבי מלחמה וכיבוש. החיילים האמריקנים שמצטלמים עם גופות או עם אסירים עיראקים, למשל.  "אם אף-אחד לא פוצה פה נגד זה, כנראה שאני היחידי שחושב שזה לא בסדר, וכנראה משהו לא בסדר איתי"…

 אופטימיות רבה אין ברשימה הזו. חוץ מהאמונה הבסיסית שלי שבסופו של היום, טבע האדם טוב מנעוריו וגם בנסיבות הקשות ביותר, אנשים מסוגלים להתעלות ולהתגבר, לא רק על הקשיים הפיזיים אלא גם על המלכודות הקוגניטיביות הללו, האוניברסאליות, ובסופו של דבר לעשות מעשה ולהתערב לטובתו של אדם אחר הזקוק לעזרה.

אני מאמין / שאול טשרניחובסקי

שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.

שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים –
חיי רוח לו אין די.

אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר.

ראיתי אותו יושב על כסא

(נכתב בראשית הקיץ, 2011)

ראיתי אותו יושב על כסא, ליד אחד משולחנות העץ הפשוטים של המסעדה שלו, הגולשים אל המדרכה. לרגע קצר נפגש מבטו בשלי, במעין ציפייה כזו, שאולי, בכל-זאת – אעצור, אעיף מבט, אתיישב… אבל לא, אני המשכתי בהליכתי, ובחטף הספקתי להציץ פנימה אל המסעדה הריקה.

הם יוצאים בהמוניהם מבנייני המשרדים, שוטפים את הרחובות בצעדים נמרצים, חולפים על-פניו כאילו לא רואים אותו כלל, בדרך לעוד אחת מהמסעדות האופנתיות יותר וההומות הפזורות מסביב. חלקם לבושים בחולצות בהירות ארוכות-שרוול בתוך המכנסיים (רו"חים / עו"דים / מגלגלי הון), גם כש – 28 מעלות בחוץ, מלהגים ביניהם עם שביעות-רצון עצמית על ברצלונה / נדל"ן / מניות או ווטאבר… חלקם הם חיילים וחיילות במדים (זה צבא זה? החי"רניק שבי תמה תמיד), מצחקקים בדרך להפסקת הצהריים. איש מהם לא חושב אולי להשקיע את 50 השקלים שהוא עומד להוציא על ארוחת צהריים דווקא במסעדה שלו. הם יוציאו את הכסף הזה ברשתות הגדולות, המלאות ממילא, המספקות להם חוייה "קולית" יותר. ואני חושב על האיש הזה, שעובר את החוייה הזו יום-יום. ההשפלה שבציפייה הדרוכה הזו, שמישהו מעוברי האורח יאות לעצור דוקא אצלו. זה מקור פרנסתו, זה מה שהוא יודע לעשות. הוא יושב ומחכה. אם הייתי רעב, אולי הייתי עוצר ונכנס. אך הייתי חייב לחזור למוסך ולהוציא משם את האוטו, ולחזור לכבישים ולחיים ולתכנון היום המקורי. אז לפני שאשכח אותו, כתבתי את זה. מסר לאומה? אם מתעקשים, אז – תאכלו במסעדות קטנות וביתיות, תעדיפו תמיד את העסקים הקטנים על-פני הרשתות. גם אם זה עולה קצת יותר – זו המשמעות של קהילה, כך נראית חברה של בני-אדם ולא אוסף מקרי של צרכנים.

וזה השיר שעלה בראשי בעודי צועד משם.  For Free של ג'וני מיטשל. כמעט אותו רעיון, עם הקול המדהים של ג'וני, ובמילותיה:

I slept last night in a good hotel
I went shopping today for jewels
The wind rushed around in the dirty town
And the children let out from the schools
I was standing on a noisy corner
Waiting for the walking green
Across the street he stood
And he played real good
On his clarinet, for free

Now me I play for fortunes
And those velvet curtain calls
I've got a black limousine
And two gentlemen
Escorting me to the halls
And I play if you have the money
Or if you're a friend to me
But the one man band
By the quick lunch stand
He was playing real good, for free

Nobody stopped to hear him
Though he played so sweet and high
They knew he had never been on their TV
So they passed his music by
I meant to go over and ask for a song
Maybe put on a harmony…
I heard his refrain
As the signal changed
He was playing real good, for free