לפני עשרים שנה

 

החודש, לפני עשרים שנה בדיוק, התחלתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת ת"א. כמעט התפתיתי לומר "התחלתי את הקריירה האקדמית שלי", אבל לקרוא לזה כך יהיה קצת מוגזם; למרות שמדובר בשנים רבות, מהנות ומעניינות, תואר ראשון ועוד פעמיים תואר שני, בשתי אוניברסיטאות, וסנטימנט בסיסי חיובי מאוד כלפי כל ההוויה הזו.

החוג הראשי שלי, פסיכולוגיה, זה שגם הפך בסופו של דבר למקצוע, לא היה בחירה מובנת מאליה. שנה לפני-כן עוד הייתי רשום ללימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית – בחירה שנראתה אז, הרבה יותר טבעית עבורי.  מאז ומעולם הייתי מעורב "פוליטית" (תנועת נוער, מועצת תלמידים וכו'), מתמצא מאוד בענייני העולם והארץ, היסטוריה וחברה, שימשתי "שגריר קטן" במשלחת הנוער של משרד החוץ ודמיינתי את עצמי פוצח בקריירה של צוער המדלג משגרירות לשגרירות. אולם שרות מילואים בקיץ של 91' הביא איתו תובנה – זה לא מה שאני רוצה כרגע, וגם לא מה שהכי מעניין אותי ללמוד. ראשית, עבדתי אז כבודק בטחוני בנתב"ג, עם גיחות רבות ומהנות ליעדים שונים באירופה, בעיקר בודפשט ווינה, והרגשתי שאני לא רוצה להפסיק את זה עדיין. המסקנה ראשונה, אם כן – לא הולך ללמוד השנה. אני ממש זוכר את התצפית ההיא על הגג בחלחול, ביום קיץ אינסופי, כשאני מעיין בחוברת של מעונות הסטודנטים ב"רזניק" אליהם כבר התקבלתי, ומבין פתאום, בבת-אחת, שממש לא מתחשק לי להתחיל עכשיו את העניין הזה. שנית, הבנתי שלא זה מה שאני רוצה ללמוד. ואז חשבתי – מה בעצם אני כן רוצה? לא הלכתי לייעוץ, לא שקלתי מה אני הולך "לעשות עם זה" אח"כ בחיים, ממש לא היה לי מושג איך ואם בכלל מתרגמים את זה לעבודה, אבל היה לי פתאום ברור מאוד, שמה שבאמת הכי מעניין אותי ללמוד, זה על נפש האדם.

וכך מצאתי את עצמי באוקטובר 1992, נכנס בשערי "כנסיית השכל" של רמת-אביב, רשום למסלול דו-חוגי (לקחתי גם את מדע-המדינה, מתוך כבוד למקורות שלי, בכל-זאת; ואכן היה זה חוג שני מרתק עבורי), תוך-כדי עבודת משמרות מטורפת בנתב"ג (משמרות שמתחילות בשתיים-שלוש בלילה ונגמרות בתשע-עשר בבוקר, למשל, ומשם ישר ללימודים. שם, אגב, פגשתי סטודנטים אחרים, שכרגע הקיצו מלילה רגיל, אכלו ארוחת בוקר בבית והגיעו ללימודים עם האוטו החדש שאבא קנה להם… אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, מהגוון החברתי-סוציאליסטי, אז נעזוב את זה ונמשיך…).

ובכן, כך נראה יומי הראשון באוניברסיטה: השיעור הראשון, המגע הראשון עם ההוויה האקדמית, היה שיעור תירגול בקורס מבוא לפסיכולוגיה. עדיין לא ההרצאה, אלא קבוצת תירגול, אחת מיני כמה שאליהן חולקנו באופן שרירותי, בכיתה שבה אני יושב עם אנשים שעדיין אינני מכיר. המתרגלת מתחילה לדבר קצת על כמה גישות בפסיכולוגיה, ואז מציירת על הלוח סוג של איור לא מובן, משהו שנראה כמו אמֶבּה או תמנון רב זרועות עם זנב מאוד ארוך, ומסבירה – "זהו תא עצב. נוירון". ואז ממשיכה בסדרה של מושגים לועזיים לא ברורים, מלווים בהמשך הציור לכיוונים שונים, ואני – ההמום – לא מבין מאיפה זה נוחת עלי, למה זה קשור, ולמה בכלל אני צריך לדעת את כל זה… אָקסון, דנדריטים, סינאפסה, מיֶאלין, נוירוטרנסמיטור… כל המונחים האלה הפכו לשגורים מאוד בפי בשנים הבאות, ואפילו מצאתי את עצמי נמשך לחקר המוח, אולם אז הן היו ממש סינית עבורי. לא למדתי במגמה ביולוגית, ולא הבנתי איך כל זה קשור לנפש האדם שבה בעצם התעניינתי, ובגללה הגעתי לכאן.  מבט לימין, מבט לשמאל – אף אחד לא שואל, אף אחד לא מוחֶה, כולם מעתיקים בשקדנות את הציור וכותבים כל מילה. אין ברירה, אני אומר לעצמי, צריך לכתוב. ואכן כתבתי.  (מעניין, שלימים בחרתי לעשות את התיזה של תואר שני על תופעה פסיכולוגית-חברתית זו הנקראת "בורות פלורליסטית"… ראו פוסט בנושא).

הנה הדף הראשון שכתבתי ביום הראשון ללימודי התואר הראשון. 26.10.92, זה התאריך שמתנוסס בקצה השמאלי שלו, יחד עם  "Hilgard – Introduction to Psychology, מהדורה 10"  שהייתי אמור לקנות (הוא עדיין משומש במצב טוב מאוד!), ושמה של המתרגלת – רויטל.

What is Mind – Don't Matter;  What is Matter – Nevermind…

המרצה שהכי הרשים אותי בשנה הראשונה, וגרם לי לחשוב באופן שונה ומקורי על דברים (וזה לא קורה לי כל יום, וגם לא אז, כשהייתי בן 24) היה פרופ' חנן פרנק. כשאומרים "דמות" – זה מסוג האנשים שאליהם מתכוונים.  פרנק הוא הולנדי שהגיע לארץ כמתנדב בקיבוץ רבדים בשנת 1968, היפי אמיתי על כל המשתמע מכך. כבן לאב יהודי ואם הולנדית, הוא לא הוכר בארץ כיהודי, מה שלא מנע ממנו להתנדב לצה"ל, ושנה לאחר הגעתו לארץ – עלה על מוקש בערבה ושתי רגליו נקטעו.  מאז הוא הפך למוכר יותר והיו נסיונות להציע לו "גיור מקוצר", VIP כזה; שלמה גורן, הרב הראשי דאז, הציע בעצמו לגייר אותו כך, אך הוא סירב. בעיני עצמו הוא היה יהודי ולכן, לשיטתו, לא נזקק לשום אישור חיצוני מאיזשהוא ממסד רבני.   מאז הוא פצח בקריירה אקדמית (אצלו זה באמת נכון…) בחוג לפסיכולוגיה בת"א, במגמה הפיזיולוגית שלימים עמד בראשה והוא אף כיהן כראש החוג מספר שנים. התמחותו היא בחקר כאב, ומי כמוהו מבין בנושא, וכן בסמים והשפעתם – וגם כאן מדובר על נסיון אישי עשיר בתחום.
אז כך נכנס אלינו, להרצאת הפתיחה של "פסיכולוגיה פיזיולוגית – א'", פרופ' חנן פרנק, דוחף את כסא הגלגלים שלו אל עבר הבמה המוגבהת מעט,  עטור בזקן פרא ותלתלים כסופים המשווים לו מראה של נביא-זעם מודרני או לחילופין של ג'רי גרסייה מהגרייטפול דד…
דוקא כאן כבר הייתי מוכן, היה לי ברור שהשיעור יהיה על תאי עצב, נוירו-אנטומיה של המוח ועוד מן הסוג הזה. אחרי ההלם הראשוני יומיים לפני-כן, כאן כבר ציפיתי לזה. אחרי הכל, זה הקורס הספציפי שכל כולו עוסק בנושא. והנה, שוב הפתעה. דוקא כאן, במעוז ה"חומר", עד כמה שניתן לקרוא למוח האנושי כך, פתחנו דוקא ב"רוח". ההרצאה הראשונה עסקה בכלל בסוגיית הגוף-נפש, וכן באתיקה של ניסויים בבעלי-חיים, בפן ההומאני של החיפוש המתמיד אחר תרופות להקלת הסבל האנושי (חיפוש שעובר דרך מעבדות עם חולדות וקופים, מה לעשות).  ראשית, פרנק סיכם את הויכוח בן אלפי השנים על הגוף והנפש (ובעצם – את חוסר התוחלת של ויכוח כזה בכל מקרה) במשפט המבריק הבא –
What is Mind – Don't Matter;  What is Matter – Nevermind

The Fraternity of the Infirm

לגבי ניסויים בבעלי-חיים, הוא היה קצת יותר מפורט. המאמר הראשון שהוא נתן לנו לקרוא היה של פסיכולוג בשם דניס פיני, שנקרא  Human Rights and Animal Welfare.  הכותב, גם הוא נכה, מוחה במאמר על הוצאתם של המוגבלים / הנכים מהדיון הציבורי בעד ונגד ניסויים בבעלי-חיים, ומצדד במציאת דרך ביניים – לא פשוטה – שתצליח לתת מענה גם לרווחתם של בעלי החיים אך גם לעתידם של אנשים מוגבלים המשוועים למציאת תרופה. הוא משתמש במונח "אחוות המוגבלים"
(The Fraternity of the Infirm), כדי לתאר את שותפות הגורל של אנשים אלה. הוא מציין כי בינם לבין עצמם, מכנים קטועי-הגפיים את האנשים הבריאים –
TABs, Temporarily  Able Bodies…
שווה לקרוא את כל הפיסקה:

In the debate over the use of animals in research, we in the fraternity of the infirm have been almost completely ignored. Maybe this is not surprising because many people are uncomfortable talking to or even being in the same room with disabled people. Perhaps we disabled individuals remind them of their own vulnerability. Paraplegics occasionally refer to healthy people as Temporarily Able Bodies (TABs), as if to indicate that anyone might join the fraternity of the infirm.

פרנק נטע בי את ההבנה, כי להיות הומאניסט אמיתי משמעו דוקא לצדד בניסויים בבעח"י. אינני מתכוון להיכנס כאן לעומק הסוגיה המורכבת הזו, וברור לי שזהו שדה מוקשים אינטלקטואלי ומוסרי, שבו קיימות המון טענות צודקות ונכונות משני הכיוונים. אומר רק זאת – בסופו של היום כשאתה צריך לבחור בין הצלת חיי אדם או חיים של בעל-חיים – להיות הומאניסט משמעו לצדד בערך העליון של חיי אדם. זה כמובן לא נותן הכשר אוטומטי לכל ניסוי, והניסויים חייבים לעמוד בסטנדרטים ברורים ובבחינה מדוקדקת של חיוניותם ומידת הסבל הנגרמת בהם לבעלי החיים, אך ברור לי שללא פרקטיקה (קשה, מזעזעת לעיתים וכפויית-טובה עבור העוסקים בה) זו, לא תיוותר תקוה לאנשים רבים החיים בינינו, ומדובר למעשה על כולנו.

לויכוח הזה נוסף בתקופה ההיא מימד דרמטי – כמה חודשים לפני תחילת הלימודים, פרצה קבוצת "אקטיביסטים" המתנגדים לניסויים בבעח"י אל מעבדות החוג לפסיכולוגיה בת"א, השחיתו אותן, וריססו כתובות נאצה על הקירות. את חנן פרנק, ההולנדי שעלה לארץ ושילם בדמו על החלום הציוני מבלי שיידרש לכך, הם כינו "נאצי"…  כמה חוסר-הוגנות, טיפשות, בורות ואלימות, הכל בשם עקרון "מוסרי" לכאורה!   לקחים רבים ניתן להפיק מהמקרה הזה, ואני כשלעצמי כבר הפנמתי אז את ההכרה לגבי השטחיות של הצגת הדברים בתקשורת, וכמה קל להיסחף אחר טיעונים קצרים ופופוליסטיים כשלרוב האנשים אין ממש יכולת לרדת לעומקן של סוגיות מורכבות.
הוכחה לכך ניתן היה לראות אז באיזו תכנית טלויזיה (טוק-שואו במונחים של היום) שבה התארח  פרופ' פרנק, לאחר המקרה ההוא, כביכול כדי להגן על טיעוניו אל מול אקטיביסט מתלהם. ברור שלא היה לו שום סיכוי. כמו שנוכחנו בעימות הנשיאותי האחרון בין אובמה לרומני, וכמו שקורה כל פעם מחדש במפגשים טלויזיוניים בין אינטלקטואלים אמיתיים לבין מלבי-יצרים פופוליסטיים – אם אתה לא מצליח לדחוס את הטיעון שלך לשני משפטים חדים ונחרצים, אתה לא עובר מסך. ומה לעשות, שמורכבות אינטלקטואלית כמו של פרופ' פרנק, במקרה הזה, לא עוברת מסך. כדי להתחיל להסביר בכלל מאיפה הוא בא, מה הרקע לדיון, צריך לתת לצופים לקרוא לפחות כמה ספרים מראש… ברור שבמקרה כזה, הצעיר המתלהם וזורק הסיסמאות יזכה בקלות באהדת הקהל.  זו היתה התובנה השניה שהתחדדה אצלי בזכותו של פרנק.

זהו דף הסילאבוס של קורס "פסיכולוגיה פיזיולוגית – א'", שחילק לנו חנן פרנק.
מודפס במדפסת סיכות (למי שזוכר), ומעורר אצלי געגוע אפילו לפונטים ההם, הגמלוניים, שאינם עוד.

עשרים שנה חלפו, וזה באמת נראה כאילו אתמול.
אני מעריך מאוד את ההוויה האקדמית, ומביט בצער על ההתדרדרות במצבה של האקדמיה בארץ, בעיקר על הדלדלותם של חוגים "לא פרקטיים" כגון היסטוריה, בלשנות, פילוסופיה. לדעתי אין תחליף למקום שמוסדות אקדמיים חזקים, עם מחקר איכותי שאינו תלוי בטרנדים, ממלאים בתרבות ובשיח הציבורי.  בחרתי להתמקד ברשימה הזו בדמות אחת שהרשימה אותי אז, והיו באקדמיה דמויות נוספות , כמובן, מהן למדתי ואשר העשירו את עולמי במהלך השנים.
הלוואי וגם אלה יהיו גיבורי התרבות שלנו.